או בשפה פשוטה, למה הקשר שלנו עם ההורים מעצב את ההתנהגות הזוגיות שלנו?

יש הרבה תיאוריות פסיכולוגיות שעוסקות בהשפעותיה של ההיסטוריה האישית שלנו, על דפוסי התנהגותנו בבגרות. מעניינת ורלוונטית ביותר לתחום הזוגיות הינה התיאוריה של ג'ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי. אנסה בפשטות (וממש בקצרה) להסביר את הרעיונות המרכזים שמאחורי התיאוריה. בולבי טען כי הצורך שלנו כפעוטות בלהיקשר אל הורינו הינו טבעי ומולד. בזמן של מצוקה תינוקות וילדים יפנו אל הדמות המטפלת הדומיננטית לקבלת ביטחון ונחמה. דמות מטפלת עיקרית יכולה להיות הורה, מטפלת, גננת, סבא סבתא או כל דמות שהיוותה גורם מרכזי בטיפול שלנו. מכאן מתחיל תהליך ההתקשרות בין אותה דמות לילד. כאשר ישנם שיבושים במתן מענה למצוקות התינוק תהליך ההיקשרות בין הדמות המטפלת לילד נפגמת. שיבושים אלו מעצבים לא רק את הקשר בין הילד לאותה דמות אלא את התנהגותו אמונותיו ומחשבותיו של אותו תינוק בבגרותו והשקפותיו הסמויות והגלויות על מערכות יחסים.

בולבי מגדיר 3 סוגי טיפוסים עיקריים הנקבעים על סמך סגנון ההתקשרות אותו פתחו בילדותם עם הדמות המטפלת:

הטיפוס הבטוח: אלו אנשים שסגנון ההתקשרות שלהם אל הדמות המטפלת הינו סגנון בטוח. משמע כשהיו פעוטות ונתקלו במצב מצוקה כלשהו (רעב, נפילה, פחד וכיו"ב) הדמות המטפלת הייתה שם עבורם, נענתה למצוקתם והיוותה מקור לביטחון. הפעוט למד שהוא "לא לבד" בעולם ויש לו על מי לסמוך. ילדים בעלי סגנון התקשרות בטוח יגדלו לבוגרים המרגישים בטוחים בקשרים שלהם עם הזולת, מסוגלים לתת אמון רב במערכות יחסים וליצור אינטימיות רגשית. הביטחון שקיבלו מבית מאפשר לפעוט ואחר כך לאדם הבוגר להתרחק ולחקור את סביבתו וליצור קשרים אישיים משמעותיים עם אחרים.

הטיפוס החרד: אלו אנשים אשר בילדותם סגנון ההתקשרות שלהן אל הדמות המטפלת היה חרד אמביוולנטי. הדמות המטפלת לא הייתה זמינה באופן רציף, פעם הדמות הייתה שם עבורם ופעמים אחרות לא. התנהגות אמביוולנטית זו גורמת לפעוט להרגיש שאינו מספיק חשוב כדי שיגנו אליו, כתוצאה מכך בהופעת גורם מאיים יחפש את הקרבה והגנה ביתר שאת ולא יתנתק מהדמות המגנה גם כשהאיום יחלוף. בבגרותם נוטים בעלי סגנון התקשרות זה להיות חשדנים בקשרים בין אישיים ועשויים לפתח תלות בבן/בת הזוג. טיפוסים אלו מאופיינים ברצון להיטמע בתוך הזוגיות או האחר, בכפייתיות מסוימת ביחס שלהם אל בן/בת הזוג, ורגשות טוטאליות וחרדה גבוהה בנוגע לתגובותיהם של הזולת.

הטיפוס הנמנע: כאשר הדמות המטפלת אדישה וקרה ואינה מעניקה הגנה כלל ואף דוחה את ניסיונות הילד לקבל הגנה בזמן מצוקה, דבר זה אף מגביר את תחושת המצוקה אצל התינוק שמבין שאין הוא יכול לבטוח באחר ואין טעם לחפש הגנה. כתוצאה מכן התינוק מפסיק לסמוך על הדמות המטפלת כמקור להקלה ונחמה. סגנון ההתקשרות הנגזר מתת פעילות של מערכת ההתקשרות הינו סגנון התקשרות נמנע. בבגרותם הטיפוסים הנמנעים, מתקשים לתת אמון באחר. הם עשויים לטעון או להיתפס כי אינם רוצים מערכות יחסים קרובות, הם לרוב יעדיפו לא להיות תלויים מידי באנשים אחרים ויחששו מהאפשרות שאחרים יהיו תלויים בהם.

מה זה אומר בעצם?

הורינו, משפחתנו והדמויות המטפלות שלנו עשו את הטוב ביכולתם בזמנו. כל אחד מאיתנו וגם הם עצמם הושפעו מן הסביבה החינוך והתרבות בהם גדלנו. התיאוריה המוצגת כאן היא רק טעימה למכלול הסיבות למה אנחנו מה שאנחנו. המטרה היא לא "לחפור" בעבר שלנו ולהאשים את הורינו. המטרה היא להבין איך ילדותנו עצבה את ההתנהגויות שלנו בתור בני אדם בוגרים מתוך הראייה הזו נישאל את עצמנו, האם אנחנו העבר שלנו? האם העבר שלנו קבע את ההווה שלנו ומחליט מה יהיה עתידנו? האם יש לנו את היכולת להתרחק מהנרטיב האישי שלנו שהתחיל בילדותנו וליצור לעצמנו עתיד אחר? אני מאמינה שכן. לא משנה מה סגנון ההתקשרות שלנו כולנו ראויים ומסוגלים ליצור לעצמנו מערכות יחסים בריאות וטובות. אני מאמינה שעל ידי הרחבה ההתבוננות העצמית ועל ידי החלטה אמיצה לעצב את חיינו בהווה אנחנו יכולים ליצור לעצמנו כל מטרה שנרצה: זוגיות, קריירה, ביטחון עצמי, הצלחה, משפחה וחשוב מכל- בריאות נפשית ופיזית.