תופסים טרמפ על העצב הלאומי

זמן זה של המלחמה מביא עמו הקצנת התנהגויות ויצירת אנשים “דיכאוניים” ו”חרדים” חדשים בשוק. לפעמים העצב שמסביבנו נותן לנו לגיטימציה לעצב העצמי -שהיה קיים שם קודם אך ככל הנראה דאגנו להסתיר אותו מעצמנו ומהעולם. מה הגבול בין לתת מקום לכל הרגשות- משהו שהוא הכרחי ומיטיב, לבין לתפוס טרמפ על מה שקורה ומעין “לחגוג” ולתת לעצמנו סיבות להישאר תקועים במקום בחיינו. אומרים שאי אפשר לעשות כלום עכשיו! וזה נכון, לגמרי. זה טבעי.  אבל יש כאלה שגם לפני כן לא עשו. וזה לא בגלל המלחמה.

אפשר מרשם לקלונקס?

והימים ימים של חושך והארץ מלאה בעצבות. ובין מציאות הישרדותית שכמוה אולי מעולם לא הייתה אם בכלל, לניסיונות דהויים של לחזור לשגרה יש בלבול ותחושת תלישות לכל אשר נפנה. ואני מרגישה כמו חוקרת של נשיונל ג’אוגרפיק בסוואנה צופה בשקיקה בבעלי חיים בבית גידולם הטבעי. ושמה לב לתופעה מעניינת ביותר. לפתע צצים להם “דיכאוניים” ו”חרדים” חדשים בשוק. אנשים שמעולם לא חוו את איבוד המשמעות, הריק הקיומי או הפחד המשתק, פתאום מצליחים להבין אנשים שכן. פתאום חרדה היא מילה יומיומית ולא רק קלינית וכולם רצים לרופא משפחה לקבל מרשם לקלונקס. מהצד עומדים הוותיקים, כמוני, אלא שמכירים את תהומות הנשייה על כל צדדיה ומתבוננים במתרחש עם חיוך בזווית הפה. לא מתוך שמחה לאיד אלא דווקא מתוך הקלה. הידיעה שאני לא היחידה שמרגישה מה שאני מרגישה מנרמלת אותי. וזה גם משהו בימים אלו.

עוד בקורונה חשתי, שמי שסובל מדיכאון וחרדה באופן כרוני דווקא בתקופת המגפה הזו – פרח. האנשים שהכי היו מציאותיים/ מתפקדים ואפילו יש לומר שמחים היו דווקא הדיכאוניים. אלו שעומק רגשותיהם ביומיום לוקח אותם למקומות של סבל והם רגילים לזה, לפתע – הפציעו.  פתאום בארזים נפלה שלכת… ואזובי הקיר כבר לא לבד. כולם בבית, כולם בחוסר מעש, כולם חרדים זה לא שאני אנורמלית. להפך לי יש ניסיון של שנים בסוג הזה של רגשות קשים אני “מומחית”, “זקנת השבט” ובעיקר- נורמאלית. בהתחלה חשבתי שמי שסובל באופן כללי מנטיות לדיכאון קל או חרדה עשוי לחוות החמרה משמעותית בתקופות משבר כגון הקורונה או המלחמה. אבל בפועל אני רואה שרוב הדיכאוניים לייט נקרא להם, דווקא מלאי חיים לעומת חבריהם “הדיכאוניים החדשים”. הייתכן ויש טרמפיסטים על גלי עצב וחרדה לאומיים?

זמן משבר- מותר לא לתפקד. האמנם?

כאדם רגיש מאוד אני תמיד עם יד על הדופק בתקופות כגון אלה. אני מאוד מודאגת לשלום הנפש שלי ושל מטופלי, כיוון שלרוב גם הם אנשים רגישים מאוד וקשה שלא להיחשף לטריגרים כשאנחנו מחוברים כל כך הרבה למדיות וכולנו מכירים מישהו אחד לפחות שבאבל. אבל מה שאני שמה לב שמסוכן אף עוד יותר זה ניצול התקופה בשביל להישאר תקועים. לפעמים העצב שמסביבי נותן לגיטימציה לעצב של עצמי ואני עשויה “לחגוג” על זה. איך זה נראה בפועל? אני אתבוסס ואעסוק במשבר באופן עקבי, אקבל דיווחים בזמן אמת על המתרחש בטלפון, אמנע מלעשות דברים שיתמכו בי – כגון ללכת לטיפול, להיפגש עם חברים או לחזור לספורט ולעבודה. אני אתנהל בעולם עם הגושפנקא של “זמן משבר – מותר לא לתפקד” גם כשהעולם מנסה להתחיל לחזור לאיזשהי שגרה.  אני מרגישה שלפעמים אנחנו מותחים את הגבול בין לתת מקום לכל הרגשות- משהו שהוא הכרחי ומיטיב, לבין לתפוס טרמפ על מה שקורה סביבי ולתת לעצמי סיבות להישאר במקום בחיי. יש מסביבי אנשים שלא נפגעו ישירות מהמלחמה ועדיין אומרים לי- אי אפשר לעשות כלום עכשיו! וזה נכון, לגמרי. אני מאוד מזדהה וזה טבעי.  אבל יש כאלה שגם לפני כן לא עשו. וזה לא בגלל המלחמה.

זה כבר בערך 20 שנה שאני מלווה אנשים בהתמודדות עם משברי חיים. ועל החיים עם דכאון וחרדה בעולם המערבי יצא לי ללמוד וללמד רבות. יש אספקט מסוים של רגשות קשים שפחות מדברים עליו, אספקט התמכרותי. זה לא נשמע תחילה הגיוני לטעון כי בזמן עצב או חרדה אנחנו מתמכרים לרגשות הלא נעימים האלה, אבל ביולוגית זה עשוי לקרות. המוח החכם שלנו מפריש חומרים מסוימים בצורה טבעית במטרה לאזן אותנו בזמן מצוקה. וכשזמן המצוקה ארוך ואנחנו בסטרס במשך ימים על גבי ימים המוח “מתרגל” לחומרים המופרשים האלה וקשה לנו לחזור ממצב עוררות שכזה למצב הרגיל שהיה לפני. אז נפתח שוב חדשות ונקרא שוב פוסט בנושא ונמשיך ונמשיך עם העיסוק במשבר על מנת להמשיך להרגיש את הסטרס ולאותת למוח להפריש את החומרים הללו, שכבר התמכרנו אליהם מבלי ששמנו לב.

בנוסף, הרבה פעמים העיסוק במשבר משקיט איזה חרדת ניצולים שמוטבעת בנו, כמו במקרה של המלחמה. האובססיה שאנחנו מפתחים על להיות בעניינים מאפשרת לנו להחזיק באשליית שליטה. יעני- אני בעניינים סימן שאני בשליטה ואני גם תורמת איכשהו למצב- אפשר להיות רגועים. וזה מאוד פרדוקסלי, כי מצד אחד אנחנו מנסים להירגע על ידי להיות חלק ממה שקורה ומצד שני זה רק גורם לנו לעוד סטרס ומחזק את הקשרים הללו במוח.

המלחמה מעצימה אבל לא ממציאה

את לא בדיכאון רק בגלל המלחמה. את לא רווקה רק בגלל המלחמה. אתה לא תקוע בקריירה רק בגלל המלחמה, מערכת היחסים שלכם לא בעייתית רק בגלל המלחמה ואת לא צורחת על הילדים שלך רק בגלל המלחמה. המלחמה העצימה את הנ”ל אבל הכל היה שם קודם ויהיה שם גם אחרי. עכשיו זה דווקא הזמן לא לתפוס טרמפ על האין אונות התפקודית הקולקטיבית. עכשיו זה דווקא הזמן להבין מה אני יכולה לעשות בשביל לתמוך בי ובכך לתמוך בלחזור לחיים. כאדם חברה וכמדינה.

המשפט מכל משבר צומחים הינו נכון. טבע הדברים להתפרק ולהיבנות מחדש. לאנשים כמוני, עם נטייה קלה לדיכאון וחרדה אסור להישאר במקום בזמני משבר. זה מסוכן לנו, זה ממכר וזה ישליך על קצב ויכולת היציאה שלנו מהמצב. אנשים כמוני ואולי גם כמוכם צריכים לבדוק בצורה כנה- כמה זה באמת המשבר וכמה זה אני. כמה אני תופס טרמפ על מה שקורה כאן וכמה זה באמת האותנטית שלי.  ויש מה לעשות. אפשר ללכת להיתמך ואפשר להימנע מלהיחשף לגורמי סטרס כגון חדשות וטלוויזיה ואפשר להתנדב או לחפש לעשות משהו שיתן לי משמעות. אפשר לבקש עזרה כדי לא לשקוע ואפשר לנצל את התקופה הזו אחרת.

התקופה הזו קשה וכואבת. זה נכון. הטראומות של כולנו עולות ולא סתם. הן עולות כדי שנטפל בהם. לא כדי שנשב בחיבוק ידיים ונגלול שוב בטלפון. אם כבר לתפוס טרמפ על העצב הלאומי הזה כדאי שנתפוס טרמפ גם על פוטנציאל הריפוי הגלום פה. אתם לא עוזרים לאף אחד, לא לעצמכם, לא למשפחתכם ולא למדינה שלכם כשאתם ישובים בביתכם מתבוססים בטראומה הקולקטיבית. צאו למסע ההתפתחות שלכם! טפלו בכאב שלכם החל מרגע זה ונצלו את השבר הזה לצמיחה וגדילה שלכם ושלנו כחברה. כדי שעוד חצי שנה שנה יהיה פה אחרת לכולנו. אמן.

Scroll to Top
גלילה למעלה

התחברות

דילוג לתוכן