הסטטיסטיקה מראה כי קרוב ל20 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת יסבלו מדיכאון או חרדה בחייהם. הפרעות דיכאון וחרדה נפוצות בייחוד בעולם המערבי ונחשבות בגדר "מגפה" של ממש. החיים בצל הדיכאון אינם פשוטים, מדובר בנטייה שמשתלטת על נפש האדם ומחריבה את עולמו הפנימי בד בבד עם עולמו החיצוני. תחושת ריקנות, איבוד משמעות, חוסר באנרגיה, מחשבות מטרידות, תחושת אשמה, תוקפנות, עצבות והפרעות בשינה כל אלו הן רק מעט מהסימפטומים הלא נעימים הכרוכים בהפרעה. אחת הבעיות העיקריות עם הפרעות נפש ועם דיכאון וחרדה בפרט היא העובדה שמשהו שגורם כל כך הרבה סבל אינו תמיד נראה כלפי חוץ. כשמישהו סובל ממחלה קשה או מנכות מסוימת הוא עשוי לשכב במיטה, להיות בבית חולים, להראות אי אלו סימנים פיזיים שהוא חולה. כשמדובר בדיכאון קל-בינוני בהרבה מקרים הוא סמוי ואין לו ביטויים חיצוניים בולטים כך שלמעשה הרבה מהמתמודדים חיים "חיים כפולים" מצד אחד התפקוד שלהם עדיין יחסית בסדר, הם הולכים לעבודה, מצליחים לבצע משימות פשוטות כגון לאכול או לבדוק מיילים. מצד שני מבפנים הם חלולים, מבוהלים ועצובים ואת זה רק הם יודעים ומרגישים. דיכאון קליני מחרב כל פיסה טובה של אושר, מערער את הנפש מחסל את הביטחון העצמי והאמונה וזורע פסימיות בכל תחום חיים, לכן אין זה מפתיע כי אנשים הסובלים מדיכאון פעמים רבות מתקשים ביצירה או שמירה על זוגיות.
איך בכל זאת ניתן לקיים זוגיות בריאה כשמתמודדים עם הפרעות נפשיות? האם זה בכלל אפשרי? התשובה היא כן, אך יש קאטץ'. זה דורש קצת יותר עבודה. כולנו ראויים לאהבה, כולנו זקוקים לאהבה בכדי לחיות. לאף אחד לא מגיע גזר דין של בדידות, לא משנה ממה הוא סובל. אז איך עושים זאת?שלב ראשון- מודעות ואחריות: כשאדם חולה במשהו, כל דבר, נפשי או פיזי יש לו את האפשרות "להיבלע" בתוך הגדרת המחלה או להסתכל עליה מבחוץ ולהבין שהיא לא מגדירה אותו. כך למשל אם יש לי הפרעת נפש זה לא הופך אותי למופרעת. הניתוק הסמנטי מההפרעה וההבדלה בין "אני מתמודדת עם דיכאון" לבין "אני דיכאונית" היא הכרחית. ברגע שאדם מבין שהוא אינו המחלה, המחלה היא לא האישיות שלו, המחלה היא לא האופי והנשמה הפנימית שלו (אמנם היא משפיעה עליו אך הוא לא היא) ולכן הוא ראוי לאהבה בדיוק כמו כל אחד אחר. ההתבוננות הזו מזווית טיפה שונה עוזרת למתמודדים להסתכל על עצמם באור חיובי יותר, מבלי להכניס את עצמם לתבנית של "חולה נפש". כשאנחנו מסתכלים על עצמנו בצורה חיובית גם הסביבה מסתכלת עלינו ככה ולומדת לקבל אותנו כפי שאנחנו. בשביל להרחיק את עצמנו מההגדרה עלינו לקחת אחריות על מצבנו. כשאנחנו סובלים ממשהו מאוד מפתה לרחם על עצמינו. ולהישאר בתבנית המסכנות כתירוץ לכל מה שלא עובד עבורנו בחיים. כאן נכנסת העבודה הקשה, היציאה מהקורבנות. נכון, יש למתמודדים עם הפרעות נפש מגבלות מסוימות, אך עדיין אין זה אומר שאנחנו מסכנים או חסרי יכולת. הצורה שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו קובעת את איך שאחרים מסתכלים עלינו אם אני מסתכלת על עצמי כפגומה ומרחמת על עצמי, כמה מושכת אני אהיה עבור בני זוג פוטנציאלים? לקחת אחריות זה גם לעשות את המקסימום בכדי ללמוד לחיות עם ההפרעה כדי שהיא (באופן פרדוקסלי שכזה) תפריע לחיינו כמה שפחות. אם זה טיפול, אימון, הדרכה, קריאת ספרים צפייה בסרטים או כל דבר שמאפשר למידה והתפתחות.
שלב שני-לצאת מהארון: בהמשך ישיר לשלב הראשון אחרי שלקחנו אחריות על מצבנו, למדנו אותו והצלחנו להרחיק את עצמנו מההגדרה של "חולה", קורה משהו מרגש מאוד, האהבה העצמית שלנו מתעצמת, שכן ההתייחסות אל עצמנו השתנתה וכעת אנחנו לא שונים משאר בני האדם אנחנו בסך הכל בני אדם עם נטייה מסוימת בדיוק כמו אנשים בעלי נטייה ללחץ דם גבוה או אלרגיה לאגוזים. מתוך ההתעצמות הזו אנו מרגישים נוח יותר לספר על ההפרעה איתה אנו מתמודדים והיא אינה אות קלון שמתנוססת על מצחנו. אנו מתחילים לסגל לעצמנו את האמונה הטובה כי מי שיהיה איתי צריך להכיר ולאהוב אותי על כל צבעיי ואין מה להתבייש. שלא תטעו, אין הכוונה להפציץ את הדייט שלנו בפגישה ראשונה במשפט כגון: "אני גרה ברמת גן עורכת דין ואני גם דו קוטבית". אלא הכוונה היא לא להסתיר או לפחד מתגובת האחר, לשתף בזמן הנכון את האדם הנכון ולהציג את התמונה בצורה הנכונה.
שלב שלישי- בחירות נכונות: כשהביטחון העצמית והאהבה העצמית שלנו עולים אנחנו מושכים אל חיינו אנשים מסוג דומה ואלו הם בדיוק סוג האנשים שאנו רוצים להיות איתם בזוגיות. כדי ליצור קשר בריא הדדי וטוב אנו צריכים להיות עם בני זוג שמסוגלים להכיל אותנו. כשמתמודד בא לבחור לעצמו בן זוג לא הייתי ממליצה לו לבחור בן זוג המתמודד עם הפרעה דומה שכן, מצד אחד בן אדם שחווה את אותם קשיים יהיה חבר טוב ובאמת יבין מה אנחנו עוברים מצד שני, ייתכן ויהיה קשה לבני הזוג להכיל אחד את השני ולגרום לקשר לתפקד כאשר השניים דומים במגבלות שלהם. מה כן הכרחי שיהיה בבני זוגנו? בני הזוג שנבחר לעצמנו צריכים להיות מוכנים ללמוד. ללמוד איך זה מרגיש לחיות עם דיכאון
או איך זה מרגיש לחיות עם הפרעה זו או אחרת. אין זה אומר שהם יבינו את המצב עד תומו אבל הם צריכים לרצות להבין. שנית הם צריכים לא להיבהל. לא להיבהל אם יש ימים קשים לא להיבהל אם בני הזוג לוקחים טיפול תרופתי לא להיבהל מהתנהגויות שאולי נראות לא שגרתיות ( לבהות בקיר בלי לזוז במשך שעה זה שיגרתי או לא?) שלישית, הם צריכים להיות שותפים פעילים בניהול ההפרעה. זה אומר לדעת איזה סוג טיפול המתמודד מקבל ואפילו ללוות ולתמוך בשלבי הטיפול השונים מתוך החברות והשותפות שמתקיימת בזוגיות. ההמלצה שלי למתמודדים עם הפרעות נפש היא על בני זוג יציבים, פתוחים, לא שופטים, מכילים, רגישים, סבלנים, אופטימיים, חזקים נפשית ובעלי תכונות משלימות לתכונות שלכם, אנשים שמסוגלים לתמוך בכם אך לא רואים בכם כחולים, אנשים שניתן לסמוך עליהם ולא ינצלו לרעה או ישתמשו בחולשותיכם נגדכם.
איפה מוצאים כאלה אתם שואלים? זה מה שיפה. כשאתם כאלה, כשאתם לא מתביישים במה שאתם, כשאתם אוהבים את עצמכם על אף ואולי בזכות כל ההפרעות הנטיות הבעיות המגבלות וכו' אז האנשים האלה מוצאים אתכם ונמשכים אליכם. הם ימצאו אתכם מעניינים, לא שיגרתים ומקסימים. הם ימשכו אל השוני שבכם ואתם אל היציבות שלהם וביחד מתוך חברות ושותפות תצליחו לקיים מערכת יחסים נפלאה. ניתן אפשר וכדאי ללמוד איך ליצור זוגיות בריאה גם אם מתמודדים עם הפרעת נפש או כל מגבלה אחרת, לא מגיע לכם פחות מגיע לכם פשוט משהו יותר מדויק. אל תוותרו על אהבה.
