זה קרה לי בגיל 20. וזה קרה ביום אחד. תמיד הייתי מורכבת, פילוסופית ועמוקה אבל המילה דיכאון לא הייתה משהו שהיזדהתי איתו. וזה מצחיק, כי דווקא את המפלצת הזאת, מפלצת הדכאון הכרתי מהבית וראיתי איך היא ואחותה התאומה – חרדה, שלטו באמא שלי במשך שנים.
יש כאלה שהדכאון מחלחל בהם לאט לאט… כל יום הנשימה הופכת להיות יותר כבדה, יותר מעיקה, החיים יותר קשים והיום יותר ארוך. ויש כאלה, כמוני למשל, שזה קורה להם ב"בום" דרך משבר. כשחבר שלי דאז אמר לי בוקר בהיר אחד (בעודנו עושים את הטיול אחרי צבא שלנו במזרח), שזה נגמר, חטפתי התמוטטות עצבים. היום אני יודעת שזו הייתה התמוטטות, אז חשבתי שזה נורמאלי. אותו יום חזרתי הבייתה. וזה לא היה פשוט למצוא טיסה בהולה מלאוס דרך תאילנד לתל אביב. אבל ידעתי שאני חייבת להגיע לחוף מבטחים חייבת את אבא ואמא לפני שלא ישאר ממני כלום. בחודשים הראשונים הסתובבתי עם פרצוף של זומבי, את מרבית זמני ביליתי בעישון ובכי, רזיתי עשר קילו, התנחמתי במיטות של אחרים ובעיקר סבלתי. אני זוכרת שאבא שלי לקח אותי לסופר יום אחד כדי שאצא מהבית ואעשה משהו עם עצמי ואני איבדתי אותו ופשוט נעמדתי והתחלתי לבכות כמו ילדה בת 3.
בהתחלה כולם חשבו שזה נורמאלי, אני אחרי פרדה קשה, אני מתאבלת… אבל היה משהו טיפה לא נורמאלי בכל ההתאבלות הזאת. העצב היה ת-ה-ו-מ-י, הרגשתי שאין לי חמצן לנשום, שבעורקיי זורם רעל שחור, לאוכל היה טעם של זפת ולא היתה משמעות לשום דבר. הכל ריק(void) . מסתכלת ימינה מסתכלת שמאלה ורק ריק וריק. אנשים נראו לי מטופשים….ממשיכים בשגרת יומם כאילו החיים יפים.
הרגשתי שכולם חיים בשקר ושאני בעצמי שקר אחד גדול. כשהייתי בחברה דווקא הייתי מאוד מבדרת ומצחיקה ככל שהמצב היה יותר מחורבן ככה היתי יותר צינית, רעילה ומבדרת. והיה קשה מבחוץ לשים לב שאני מתה מבפנים. פשוט מתה. וזה לא עבר. למזלי אמא שלי זיהתה את המצב ובאפס כוחות הלכתי לטיפול. הפסיכולוג שלי לא חשב שאני צריכה כדורים, אבל אחרי 4 חודשים טיפול כשהבכי היומי לא עבר והסבל היה גדול, שוב אמא שלי גררה אותי ולקחה אותי לפסיכיאטר. איזה מזל. אחרי חודש וחצי של תופעות לוואי די מעצבנות התחלתי להרגיש יותר טוב. זה לא שהרגשתי טוב, פשוט הרגשתי פחות רע. הבכי פסק הצלחתי לתפקד להנות מדבר אחד או שניים. אבל המשכתי לחיות מכח האינרציה ולא כי היה לי למה לצפות. מה גם שהכדורים הספציפיים האלו לא היו הכי מתאימים לי וגרמו לי להרגיש בתוך בועה. פגישה מקרית הביאה אותי להתחיל טיפול אצל מטפלת שעוסקת ברייקי ותקשור למעשה היא הייתה ועדיין מדריכת החיים שלי. ואז בעצם גיליתי את משמעות המשבר שעברתי והתחלתי לגלות מי אני עכשיו, מה אני רוצה, מה עוצר בעדי ואיך ממשיכים לחיות מתוך שימחה ואמונה עצמית. מתוך התהליך הזה התחלתי לחיות באמת. התחזקתי נפשית ובשלב מסויים הפסקתי לקחת את הכדורים והמשכתי להיפגש עמה אחת לחודש בערך (עד היום).
לפרטים נוספים קראו את העמודים על אימון אישי להצלחה, או יציאה ממשברים, לכל שאלה צרו קשר או השאירו פרטיכם בטופס מימין.
