אותנטיות טיפולית

כמה התקדמנו מאז ימי פרויד אי שם בתחילת המאה ה20, היום מטפלים שהם אינם פסיכודינמים עשויים להיות נגישים ופגיעים הרבה יותר מול מטופליהם וזאת כיוון שהיום מבקשי הטיפול מבקשים יותר אותנטיות בדינמיקה הטיפולית. זה שם אותנו המטפלים בקונפליקט. מצד אחד אנחנו צריכים לשמור על תדמיתנו ומצד שני מתבקשים להביא עוד כנות וחשיפה אל תוך הטיפול. וזה מאוד מבלבל.  כיצד אנחנו כמטפלים יכולים לפתור את הקונפליקט הזה ולהיות מנהיגי אותנטיות? איך אנחנו מייצרים מרחב שהוא גם בטוח וגם אותנטי בקליניקה שלנו ויוצרים גם לנו וגם למטופל מעבדה לתרגול אותנטיות. 

כמה התקדמנו מאז ימי פרויד אי שם בתחילת המאה ה20. אם בעבר טיפול הייתה מילה גסה ונרדפת ל"אני משוגע" היום ללכת לטיפול נתפס בהרבה מובנים כסמל סטאטוס ומעיד על אישיות תבונתית ומצב סוציו אקונומי וחברתי. אנשים שהולכים לטיפול לא רק שלא נחשבים "פסיכים" כבעבר, אלא כמתקדמים, אחראים ואפילו לפעמים נתפסים כ"מוארים". 

גם תפקיד המטפל גישתו ומעמדו השתנה עד מאוד. ואני שמה תחת הגדרת "המטפל"  לפחות במאמר זה את המאמנים/ המלווים/ המנטורים וכדומה. לא כי אני רוצה, אלא כי היום עקב פריצות התחום ההבדלים הם לא רלוונטים. בסופו של דבר מדובר באנשי מקצוע שיושבים מול בני אדם במטרה לתת תמיכה מזור או מוטיבציה ונוצרת דינמיקת מטפל-מטופל. גם אם אני "רק" מאמנת. ועל הדינמיקה יש לתת את הדעת.  

אנחנו המטפלים על כל סוגינו מוצגים בחברה באופן שונה מזו של הפסיכואנלטיקאים הראשונים. בעבר, הפרסונה המוחזקת של המטפל היתה של מטפל לא נגיש, דמות סמכותית יציבה וקבועה, אותה דמות שיושבת ומהנהנת באדישות מאחורי או מול ספת המטופל, ההנחה היתה שכך תצומצם השפעת המטפל על המטופל. כמה שפחות העברות או השלכות למינהן מכל אחד מהצדדים והצלחה יתרה לשמור על האתיקה המקצועית. אבל היום המצב שונה. יש גמישות ויותר פתיחות ביחסים הטיפוליים. היום מטפלים שהם אינם פסיכודינמים עשויים להיות נגישים ופגיעים הרבה יותר מול מטופליהם וזאת כיוון שהיום מבקשי הטיפול מבקשים יותר אותנטיות. וזה שם אותנו המטפלים בקונפליקט. 

למעשה, התפתחות התחום הובילה לכך שבעצם החלפנו דמות בדמות. לא עוד המטפל הקר והמנוכר, היום, המטפלים, מביאים מעצמם בקליניקה ומשתמשים בשיטות מגוונות ולאו דווקא קלאסיות, אנחנו נגישים יותר ואפשר למצוא אותנו ברשתות החברתיות, לראות אותנו בפסטיבל ואפילו אולי בטינדר. היום להיות מטפל זה לשאת את התפקיד גם מחוץ לשעות העבודה כי יש את האפשרות שרואים אותך בכל מקום. כי מסתכלים עליך. וזה מאוד מבלבל. כי המטופלים אולי מכירים את הסיסמא שהסנדלר הולך יחף אבל האם הם רוצים לדעת מיהו המטפל ומה אורח חייו באמת? 

קונפליקט המטפל

כמטפלים נעמוד ונעבוד מול המון אנשים בקליניקה ובסדנאות שלנו כשאנחנו לא באמת מסוגלים להיות לגמרי אנחנו. מצד אחד יש סטינג, אתיקה, כללים והתנהגויות מסוימות שהתפקיד מחייב. הרי לא נגיד כל שעולה בראשנו ללא עיטוף סינון והגשה מלומדת ומותאמת ומצד שני האנשים שמולנו מבקשים יותר אמת אותנטיות ופחות בולשיט. לאט הלקוחות מאבדים סבלנות מתהליכים ארוכים בהם "טוחנים" את הנושא שוב ושוב ורוצים שידברו איתם בגובה העיניים, בפשטות ולא מסביב. המטפל החדש נמצא בקונפליקט תמידי לגבי כמה הוא יכול להיות ולחיות את חייו בחופשיות מבלי הסיכון שמטופליו ישפטו או יזנחו אותו. כתוצאה מכך זה מאוד לא מפתיע שאנשי טיפול מנסים לאחוז בכוח בדמות הזו שנוצרה להם בלקיניקה מול המטופלים שלהם ולו רק במעט כדי להגן על העצמי הפרטי שלהם מחוץ לשעות הקבלה. וכאן הבעיה. 

 אני סבורה שמטפל מקבל ערך של מנהיג עבור מטופל או משתתף בסדנה. ואנחנו כמנהיגים צריכים להציג מודל של אותנטיות מירבית. אני מאמינה שמטרת העל שלנו בכל החזקת תהליך היא לסייע לאנשים להיות קרובים ומחוברים לעצמם תחילה. קצת קשה לעשות את זה כשאנחנו כמו שחקן נכנסים לדמות יותר מאשר חיים אותה. אנחנו לא אמורים להיות מושלמים, "לא שרוטים", "לא טועים" או אפילו "נאורים" אנחנו כן אמורים להיות אמיתיים וכנים לגבי מי שאנחנו ומה שאנחנו מרגישים. קודם כל בפני עצמנו ואח"כ בפני המטופלים שלנו. כשאנשים הולכים במסע ההתפתחות האישית הם שואפים להבין ולהיות קרובים לעצמם עד כמה שניתן. וזה מתנגש אם אני מציגה רק את הפרסונה שלי ולא יודעת מי אני בלעדיה או עושה איזושהי עבודה איתה. 

אני חושבת שחוסר האותנטיות שיש סביב תחום המודעות האישית נובע הרבה גם כיוון שנוצר זרג'ון שיח "רוחני" מסוים, סגנון התנהלות, סלאנג, צורת תקשורת ואפילו צורת חיים המזוהה עם דמות "האדם המודע". כך למשל כבר אף אחד לא יעז להתוודות כי הוא עושה סמים, אך כן יגיד שעושה "מדיסינות". אם היה לי סטוץ מדליק במסיבה לא אקרא לזה כך, אגיד "מפגש". סקס כבר ממזמן הפך ל"עשיית אהבה" ובילבול ואי וודאות לגבי חיי ייקרא "פרוסס".  אנחנו לא כועסים אנחנו "מופעלים" או "מטוגרטים". השפה שמזוהה עם התחום הפכה גם היא למשהו עם ניחוח מאוס ולא אותנטי. אנחנו הולכים סביב במקום ישר. עשינו ABUSE למונחים שפתיים והגדרות כי כביכול הפרסונה שאני חובשת מחייבת אותי. ואנחנו לא רואים מעבר לה.

שלא תבינו אותי לא נכון, גם אנוכי משתמשת בביטויים הללו. ואני גם מאמינה בהרבה מ"הססמאות" הללו. אבל אחרי מעל ל20 שנה בתחום ההתפתחות האישית, אני חייבת לציין שיש לי אלרגיה. אלרגיה לביטויים "רוחניים" נדושים המשומשים על ידי כל. לא הכל גורלי, לא כל דבר זה שיעור. לא יכולה יותר לשמוע את המונח "רק אהבה" ואל תדברו איתי על תהליך בבקשה. תקראו לי צינית, תגידו שאני יורקת לבאר שאני שותה ממנה, תגידו שאני שיפוטית. הכל נכון. אני הילדה שצועקת שהמלך הוא ערום. ואנחנו ערומים בצורה לא נכונה. 

ערומים נכון

בואו נהיה ערומים נכון, והכוונה היא לא לעירום פיזי כמובן אלא תדמיתי. אנחנו לא יכולים להתנגד לתהליך שהחברה שלנו עוברת. כחברה, אנחנו מחפשים עוד אמת ואותנטיות מהאנשים אותם אנחנו מעריכים ואחריהם אנחנו הולכים. אנחנו רוצים אנשים אמיתיים גם כמטפלים. אנחנו רוצים שהסטוריז והפוסטים יהיו אמיתיים ולא מתיימרים. אנחנו רוצים שמובילי הדעה לא יציגו אותנטיות כי זה מוכר ומביא לקוחות אלא כי באמת הם כאלה ולא מתביישים במי שהם they walk their talk.  וזה דורש עבודה אישית רבה.

 העבודה שלנו המטפלים, היא להיות מנהיגי אותנטיות בשביל לייצר עבור המטופל מעבדה לתרגול אותנטיות. היש מקום טוב ובטוח יותר לתרגל את זה מאשר בקליניקה? כדי שהוא יוכל להביא את עצמו, מן הנדרש שממולו ישב אדם מגובש ומחובר לעצמו על כל גווניו המהווה מודל ראוי. 

 אז איך עושים את זה?

1. פשטות:  הלכנו לאיבוד בעולם הרוח, מרוב שיחות וניתוחים אנחנו מפספסים את הפואנטה. איכשהו התחלנו להאמין שדברים תמיד מורכבים, תמיד מסובכים וארוכים, המון דיבורים ודיבורים ואנחנו נוטים להמעיט בערך הפשטות והשיקוף הממוקד. לפעמים המטפל פשוט צריך להפסיק לשמור את השיח הפנימי שלו לעצמו ולתקשר את זה מול המטופל שלו. נראה לי שיהיה לאירית יותר טוב לשמוע בפגישה הרביעית שהיא נשמעת קורבנית. מאשר שוב ושוב לשאול אותה -איפה זה פוגש אותה, או מי היה כזה בעברה. כמובן ששיקוף כזה צריך שיאמר בשלב הנכון בתהליך ולהיות מוגש בחמלה ולא שיפוטיות.  איך נדע מתי הזמן הנכון והבן אדם הנכון? נלמד על אותנטיות טיפולית ונקבל הדרכה לגבי זה מהמטפלים/מורים/מנחים שלנו. ואם אתם לא יודעים בואו נודה בכך. להודות בכך זה אותנטיות טיפולית. לומדים תוך כדי צמיחה.

2.פגיעות מותאמת סיטואציה: מאז ומעולם שיתפתי את לקחותי בהתמודדות שלי עם דכאונות ומשברים בחיים כמו גם בארועים משמחים. זוכרת שהקולגות שלי הרימו גבה, איך ייתכן שעל אף כשהייתי בתקופה פחות טובה בחיי במקום לתת לזה להפריע לי ולהסתיר זאת מהמטופלים דווקא שיתפתי. וזה גרם להם להמשיך להגיע. הרבה מסביבתי לא הבינה תחילה איך ללא שיווק הצלחתי למלא את הקליניקה, התשובה שלי תמיד היתה שאני פשוט מביאה את עצמי אבל בגבול הטעם הטוב. ולא רק שזה לא פוגע בקשר ובדינמיקה זה מאפשר להם להביא עוד מעצמם ולקבל השראה לאהוב את עצמם כמו שהם. משהו הרגיש בטוח ומציאותי יותר עבורם ככל הנראה. האחריות שלנו כמטפלים זה לזנוח את הפאסדה שבאה עם התפקיד להביא פגיעות ואותנטית מותאמת סיטואציה למפגש הטיפולי. זה לא אומר לעבור על חוקי האתיקה ולעבור על גבולות מול המטופלים, כלל וכלל לא.  הגבול הוא בהחלט דק ויש להיות זהירים וחכמים במיוחד כי הגדרת התפקיד התגמשה. ויש פירצות. זה בהחלט לא אומר שהמטופל חבר שלי ושאני פורקת את צרותי בפניו ומחפשת מזור וזה לא אומר שאני לוקחת את הפוקוס ממנו. זה אומר שאני זה אני בין אם אני יושבת על הכורסא של המטפל ובין אם לא. אין שתי דמויות. רק אחת. אני לא שחקנית. 

4. מודעות טיפול והדרכה: כדי לעשות זאת אנחנו חייבים לבדוק עם עצמנו ולהיות כל הזמן בקשר מתמיד עם גורמי הבושה האשמה והפחד שלנו, עלינו לקחת אחריות על הצללים שלנו והחולשות שלנו וללמוד לנהל ולתעל אותם אל תוך המפגש הטיפולי בצורה שתעצים את המטופל ואת הדינמיקה איתי יחדיו. אם אנחנו המטפלים מפחדים לכעוס, לשנוא, להרגיש מיניים/מלאי תשוקה, להרגיש עונג, אנחנו חייבים ללכת ולגעת בזה בטיפול האישי שלנו. אחרת אנחנו מגיעים למטופלים שלנו מלאי פחדים ואז לא נאפשר להם להביא את עצמם במלואם לטיפול, לפגוש את כל החלקים האלה בתוכם, להרגיש יותר, להיות יותר קרובים לעצמם וללמוד אותנטיות מהי.

אם המטופל שלי , דן מרגיש חוסר ערך עצמי ואני רק מנסה להוביל אותו לאהבה עצמית מבלי לאפשר לו לעבור דרך כעס, אני חוטאת לו. מישהו /משהו אי שם בתחילת הדרך "תרם" לתחושת חוסר הערך הזאת, ואני מאמינה שיש שם הרבה תסכול וכעס על אותם אנשים או אירועים. אז בואו ניתן מקום בקליניקה לכעס הזה. וכדי לעשות זאת אנחנו כמטפלים לא יכולים להרשות לעצמנו לפחד מכעס.

ובאופן כללי כמטפלים- עלינו לעבוד על החלקים הלא אותנטים שלנו בעצמנו דרך טיפול.  כדי לקבל יותר אותנטיות נדרשת פגיעות. אבל בשביל להביא כמטפל פגיעות בריאה לקליניקה אני צריכה להבין מה אני מרגישה כלפי אותו מטופל. ולא להתכחש למה שקורה בתוכי במפגש. כך, שאם המטופל שלך מעורר בך כעס/ייאוש/סלידה/שנאה וכיו"ב, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עבורו זה לדבר על זה עם המטפל/מנחה שלך, לתת לזה מקום ולא לפחד להרגיש את זה, לטפל בעצמך במקום הזה, ואז לחזור ואולי להביא פגיעות אל תוך המפגש על מנת שתוכל להחזיק מרחב לשלל הרגשות של המטופל ובאמת לעזור לו.

 אני זוכרת מטופלת אחת שעוררה בי המון התנגדות, היא כל הזמן שללה והתנגדה לכל דבר שאני ביטאתי. זה ממש העיב על הפגישות ולא נפתר עד שלא הבאתי בפניה את הפגיעות שלי. אמרתי לה שזה מאוד קשה לי ככה לעזור לה. שהיא מתנגדת אלי בכל הכוח ולפעמים אפילו זה מרגיש לי שאולי היא מנסה לפגוע בי כדי להחזיר אליה איזו שליטה. הדבר גרם לשיח עמוק מאוד ביננו. היא מאוד העריכה את הפגיעות שהבאתי והקנה לה את הביטחון והורדת המיגננות הדרושה על מנת להמשיך בתהליך שיטיב איתה. מן הסתם ההתנגדות הלכה ופחתה לחלוטין.  לא הייתי מסוגלת לומר לה את זה אם הייתי שבויה בתוך החוסר ביטחון שלי ביכולות שלי כמטפלת או כאדם באופן כללי. ואם לא הייתי מודה בפני עצמי ובפניה שאני מתוסכלת ואולי אף פגועה.

קשה אך מתגמל

 כולנו עבדים של דמויות וכולנו יכולים להיות מנהיגים של אותנטיות כנות ואמת טיפולית. זה מתחיל באיך אנחנו מחזיקים את עצמנו בקליניקה ומחוצה לה וממשיך באיך המטופלים שלנו יוצאים מאיתנו לעולם. תפקידנו לא להשלות את עצמנו או את לקוחותינו במכירת איזו "אשליה רוחנית" או למתג את עצמנו כ"גורואים" למינהם. אלא להפך, להרגיש ראויים להוביל אחרים במסע החיים. במילים פשוטות, שפה בגובה העיניים פגיעות וענווה.

כן זה מפחיד להיות מטפל אותנטי, אבל זה אפשרי משחרר ומתגמל.  

תרגיל נחמד לחיזוק האותנטיות: שאלו את עצמכם, מה אתם מפחדים שהמטופלים שלכם ידעו עליכם? ולכו תחקרו למה אתה חשים בושה לגבי אותם דברים. החקירה הזו תחבר אתכם לעצמכם ותעזור לכם בצורה שלא תאמינו.

Image by Freepik

Scroll to Top
גלילה למעלה

התחברות